מלחמת העולם הראשונה

 
שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות מאד לצפת, אוכלוסייתה היהודית הצטמצמה לרבע, מבלי שנורתה ירייה אחת. הרעב והמגפות עשו שמות בעיר, התורכים אסרו על פעילות הבנקים, והרבה זקנים שבאו לבלות את שארית חייהם ולהיקבר בצפת לא יכלו להוציא את כספם. גם כספי החלוקה פסקו להגיע מאירופה המדממת, בשנות מצוקה אלה התרבו הסכסוכים בעיר. 

ב 1.4.1915 אוניית הצי האמריקאי "וולקן" מגיעה ליפו ומביאה מזון לישוב, שנאסף ומומן ע"י יהדות ארה"ב. הטורקים תובעים חלק ניכר מהמשלוח ואינם מקבלים זאת. האוניה מביאה סוכר, אורז, תפוחי אדמה, תה וגפרורים.רק ב12 למאי 1915 המטען נפרק. קרוב למחצית המזון מועבר ע"י הטורקים לתושבים הלא יהודים ולפקידי הרשות. יהודי יפו ת"א מקבלים 9% מהמזון, והיתר חולק לשאר הישוב ולאוכלוסיה הערבית. המזון והכסף שהועבר מסייעים לישוב היהודי. הסיוע שהגיע לצפת היה מזערי, במהלך מלחמת העולם הראשונה צפת כמעט "נשכחה" מלב ההנהגה הציונית והסיוע שהגיע לעיר היה מזערי. בצפת הוקם ועד של נציגים שתפקידה היה להחליט למי לתת את הסיוע שהיה מיועד לנזקקי העיר הרעבים.

קבוצת הועד היתה גדולה, לא הומוגנית וכן בעלת דעות מנוגדות. יו"ר הועדה היה ישעיהו קרניאל, שהיה גם המנהל של בנק אפ"ק בעיר.

בתיק מתועדים מברקים ותלונות רבים שהופנו לרופין על חלוקה לא צודקת של הכספים והקמח, תלונות שהופנו גם נגד הוועד וגם נגד ישעיהו קרניאל. בקשו לשלוח ועדה שתיישר את ההדורים וכן להחליף את הוועד. בין המכתבים נמצא מכתב אחד גדול ומפורט מיואל ברש"ד מתאריך 3 בספטמבר 1915. הוא כותב על אי הסדרים בוועדה, על כך שקרניאל עושה בכספים כבשלו ומחלק אותם כראות עיניו, הוא יצא מהעיר ואין אפשרות להוציא כספים, הוא לקח על עצמו את כל התפקידים ולאיש מלבדו אין מה לומר, כגזבר הבנק הוא מתלונן ואומר כי התנהגותו של קרניאל פוגעת גם במוניטין הבנק. (הארכיון הציוני L2/115/1 ). 

התלונות שהגיעו לרופין היו בעיקר כי הכספים אינם מגיעים לכל העניים שממש נזקקו לעזרה ויש  משפחות שיכולות לשרוד גם ללא הסיוע הזה ויש אנשים הרבה יותר עניים שלא זכו לתמיכה. הויכוח היה על הקריטריונים לחלוקה, שחלק מאנשי הוועד נצמדו לשיטת החלוקה על פי מפתחות "הכוללים" ואילו וילקומיץ ועוד אנשי צפת בניהם גם ד"ר גרין טענו כי הקריטריונים צריכים להיות רק על פי הנזקקות הגדולה ביותר. 

וילקומיץ  מודיע כי הוא מתפטר מהוועד משום שאינו יכול לשאת את עיניו לאנשי צפת. בסופו של דבר החלט על החלפת הועד, הגזבר הזמני שמונה היה יואל ברש"ד.  לאחר מכן נבחר ועד חדש בראשו של וילקומיץ מראש פינה וכן ד"ר גרין (שמת לימים מטיפוס, והיה רופא מסור ובעל חוש צדק). ד"ר גרין מוכן לשאת בתפקיד אך ורק אם גורדון, (המנהל של בנק אפ"ק לפני קרניאל) או מר וילקומיץ יהיו בועד. זה תנאי בל יעבור מבחינתו. מדבריו עולה כי קשה להתמודד עם הלחצים של הרבנים וראשי הקהל בצפת והוא אינו יכול לשאת בתפקיד לבדו.לא אכנס כאן לפרשת וולקן שממנה עולה המצוקה הגדולה והרעב ששרר בצפת בשנות המלחמה.

למרות שבאופן רשמי הופסקה פעילות בנק אפ"ק. מנהלה בא"י נאלץ לרדת למצרים, עדין המשיכה זו בפעילותה משום שנחשבה לחברה ולא לבנק. ואכן היתה מעורבת בעזרה ליהודי צפת, במתן הלוואות לקניית מזון, במידת האפשר. 

על המתח שהיה בין יואל ברשד ובין חלק מהרבנים ראשי הכוללים אפשר ללמוד מסכסוך שהיה בינם ב1915. מתוך מכתב הרבנים עולה כעס על דרך פעולתו, ואילו מתוך מכתבו עולה תעובו מאזלת היד שלהם בהנהגת קהילתם.

קשיי מלחמת העולם הראשונה והמצב בצפת, לא פסח על משפחת יואל, הוא נאלץ למכור כמעט את כל רכושו, ב1915 איבד את אחותו שאת שני בניה לקח תחת חסותו, ב 1917 איבד את אשתו שהיתה חולה, על כתפיו הוטלה פרנסת 8 ילדיו, אימו, וילדי אחותו, ובנוסף לכל היה בסכסוכים בלתי פוסקים עם מנהל הבנק מר קרניאל. במכתב ששלח לאפ"ק ביפו הוא שוטח את בעיותיו ומבקש להתפטר ממשרתו. יואל ברש"ד, האיש הדעתן, התקיף ובעל הסמכות מצטייר מתוך המכתב כאיש עייף, ומריר.

 המכתב מבטא את מצוקותיו:

"... סבלתי פשוט מחסור נורא בכלכלת הבית כי משפחה גדולה לי. בית מכרתי ,התכשיטין שעלו עלי בסכום גדול מכרתי ברבע דמיהם, הרבה מכלי הבית הטובים מכרתי , הניירות ערך מכרתי ולבסוף הוכרחתי לשלח מפני את ילדי כי לא היה לי במה לפרנסם. הריני כמעט בלחם צר. ואחר כך נשארתי בעל חוב על יותר מאלפיים פרנק זהב, (היה ערב לעסק של אחותו הנדה שנפטרה ב 1915 והשאירה שני יתומים צעירים שאותם אימץ- יעקוב ואשר). ואחר כך בא עלי האסון הגדול, נפטרה עלי אשת נעורי, אשת חיל וטובת לב כי פקע ליבה לרגלי השתתפותה במאמצי וידעה את כל הייסורים החומריים ולרגלי הכלכלה המצומצמת שלא כדת, גאה הכל נכחה.

עוד בתחילת המלחמה חפצתי להתפטר ממשרתי בהבנק, שותפי (קלינגר וברזל) בקשו ממני שאשוב ואכנס בשותפות עמהם ואז בטח הייתי חי בטוב והייתי מתעשר כשם שהתעשרו הם וכשם שהתעשרו כל הסוחרים העוסקים במו"מ. אך מר גורדון (מנהל הבנק ) מנע אותי ממחשבה זו והגיד לי בפרוש שאין לי כל צידוק לעשות זאת, כי אחרי שאכלתי בטובו של הבנק עלי לסבול עד יעברו ימי הזעם  ובעת שנחוץ לו ביותר איש ישר ונאמן ושאחרי המלחמה יתחשבו כל אחד ואחד לפי עבודתו ולפי מעשיו. גם אשר ליבי הורה ככה ואשאר על מקומי.

ועתה מה מצאתי בעד יושר ליבי זה?  בעד מסירות הנאמנה למשרתי. אדוני המנהל ירום כבודו מילא את כוס יגוני וגדש את סאת צרותי כי נכון הייתי  לסבול מהצער רק לא מכאובים מוסריים , יכולתי לוותר על כסף וגם על נפשות רק לא על כבודי הקדוש בעירי מכל יקר ומכל קודש.

בעת שאני יודע כי חף אני מכל פשע ואשם כי ידעתי את האחריות שהיתה מוטלת אך מה היה לי בלתי אם להכות ראש בכותל. כי שומע לא היה לי וזה היה שכרי.

האם כי יגילו עלי חרפה את זאת לא אוכל לסבול ולהחריש.

אדוני הנכבד סיבת הדבר שהואלתי לקבל את המשרה בהבנק בעת שהיה לי גם הון הגון וגם עסק שהביא לי רווח הרבה יותר גדול ממשכורתי בהבנק עד שהספקתי גם לחסוך מעט, היתה לי מריבה שנפלה ביני ובין שותפי מר קלינגר, החלטתיי להיכנס להבנק כדי לחיות חיי בשקט ובמישרין, ובמשכורת הבנק שהספיקה לפרנסתי והנה לא כאשר פיללתי כן היה  לי. אמנם את חפצי קבלתי בתחילת עבודתי בהבנק תחת הנהלת מר גורדון אך מיום שבא לכהן בתור מנהל האדון מר קרניאל לא מצאתי מנוח וימרר את חיי במכאובים מוסריים הנוגעים באחריות המשרה.

ועתה אדוני הנכבד אני מבקש ממר גורדון להקדיש תשומת לב לברר ולדעת את נאמנות דברי אשר את אמיתותן הברורה רק הוא יספר ואז יוכח לדעת איזו מין סבלות סבלתי ולהתחשב במצבי שלא אוכל להישאר כך."

 בעקבות המלחמה, כמו שעשו הרבה מאנשי צפת הוא שולח את ילדיו הגדולים לרחבי העולם לחפש את מזלם.

בתו הבכורה גרה בעיר ובשנות המלחמה יולדת את התאומים דניאל ושמואל אחים למשה. 

בתו נחמה עזבה את העיר בעקבות נישואיה לרב זילברמן מירושלים והם הפליגו לאוסטרליה לחפש את מזלם.

את משה, בנו השני, בן העשר הוא שולח לקרוביו בניו יורק. בנו הגדול מנחם כבר בארה"ב. בשנים שלאחר המלחמה הוא כאמור שולח לארה"ב את מרים ומאוחר יותר את יצחק. יואל ברש"ד נשאר לכהן במשרתו בבנק עד 1926.